בשינוי אצל גרג פופוביץ', מאמן סאן אנטוניו ספארס, הרגשתי כבר לפני כמה חודשים. הפלח החל להתלוצץ יותר, להתבדח יותר, ושומו שמיים – HELP ME GOD! – הוא אפילו החל לחייך. עם השינוי בפרסונה של המאמן הוותיק בא גם שינוי בגישה שלי אליו. לא יאומן כי יסופר אבל התחלתי אפילו לחבב בסתר את הזקן. לא רציתי לגלות זאת בפומבי לגולשים כי העליות שלי על הפלח תמיד עזרו לכמה צחוקים, אבל אם אתם זוכרים את מאמרי האחרון עליו שהיה למעשה סיכום של מאמר בן 9 עמודים עליו בספורטס אילוסטרייטד עם הערות ותוספות אישיות, כבר אז הגדרתי אותו כאחד מהמאמנים הוותיקים הטובים ביותר ב-NBA, אם לא הטוב מכולם.

כבר אז היללתי את הידע שלו בספרות רוסית, ידע על רמה כזאת שהוא מוזמן מדי פעם ע"י האוניברסיטאות היקרתיות ביותר להרצאות בנושא. הוא מומחה בשפות סלאביות, וישנה תקופה בחייו בשנות ה-60 המאוחרות ועד 1972 שהיא סודית ומעורפלת כשהוא שירת בחיל האוויר האמריקאי אחרי קורס שלקח ב-CIA – למה לקח קורס שם איש לא יודע! – ונישלח לשרת במזרח אירופה ובברית המועצות. טוב, אז אני אומר זאת על פופוביץ': אני בטוח שהוא שימש כמה שנים כמרגל ה-CIA בברית המועצות. אז הפלח מבין קצת יותר מאשר גידולי סוייה וחליבת פרות. אגב, הפלח ידוע גם כמומחה בינלאומי ביינות. נו קידינג!

על השינוי שעובר/עבר על פופוביץ' – "POP" לחבריו ולשחקני העבר שלו כאדמירל דייויד רובינסון או באוון – כתבו כבר ב-ESPN וב-USA TODAY. אבל איש לא היה צריך לחכות לעתונים ולתכניות טיווי שיגלו זאת. מספיק היה לשמוע אותו במסיבת העתונאים האחרונה אחרי הנצחון השני על ממפיס.  הוא נשאל על ידי עתונאי את דעתו על טים דנקן. פופ חייך והגיב: "טימי? HE IS A PAIN IN THE ASS! נמאס לי כבר ממנו!", ואז הוא פונה לקהל העתונאים: "השאלה הבאה?".

אילו הגיב ככה לפני חמש שנים האולם כולו היה ניכנס לשוק כי היו מאמינים שהוא ממש התכוון לכך. כי עד לאחרונה פופ לא התבדח מעולם. כשהוא היה אומר "נימאסת עלי" זה היה אומר שנימאסת עליו. לא עוד. הפלח סוף סוף נירגע קצת. פניו, שתמיד היו פנים של סבל, ייסורים, התייגעות, ועומס, לפתע מגלות קמצוץ של חיוך, הנאה, קורת-רוח, ואפילו טיפונת תפנוקים. כי עליכם לדעת שפופוביץ' החדש שהוא איש תרבות ורוח לא פחות משהוא איש גס ורודן עבר מין מטמורפוזה מחלטת בחודשים האחרונים. כולם יודעים שהוא מאד SHORT TEMPERED ונוח לצאת מכליו, ולכן הפלח החדש שהוא הרבה יותר נינוח, גמיש, מבין, ומוכן להקשיב  תפס את כולנו לא מוכנים.

חיצוניותו הקשה ועורו המחוספס הם כמובן רפלקציה של האווירה הנשלטת בספארס, אווירה אותה השליט בעל הקבוצה פיטר הולט – אחד מבעלי הקבוצות היציבים ביותר והמוערכים ביותר בליגה, ממש סלע גיברלטר שאין להזיזו ממקומו – והמנכ"ל שלו אר.סי. בופורד  ששמח לתפקד תחת האווירה הזאת, ואף תרם הוסיף אפרוריות ורצינות אליה כדי שהתמונה של "מכונה המתפקדת ללא אמוציות" תהיה הלחם והחמאה של קבוצתו. הם החליטו מזמן שהספארס הזאת תיבנה על מוטו אחד, ואחד בלבד: "המטרה". המטרה היא שלמות קבוצתית ללא קליקים, כשכולם מבינים שהקבוצה פועלת כיחידה, ואף אינדיבידואל לא חשוב יותר מחלקו בקבוצה, וככה חותרים כולם יחד לשלמות קבוצתית שתביא אליפות".

אז אתם מתפלאים שהספארס היא 'אפורה'? שהיא 'משעממת'? שלחזות בה מעניין כמו לחזות בדשא הצומח במכון וינגייט? אין כאן כל פלא: זה מה שבעל הקבוצה, מאמנו, והמנכ"ל שלו רוצים: אפרוריות. בנליות. חדגונות. מונוטונות במשחק, ואפילו קדרות בפני השחקנים. אתם רוצים זוהר  וצבע? לכו לתיאטרון או לקירקס. הספארס רוצה מצויינות הנראית לכולם כבינוניות. ככה טוב להם. ככה הם חיים הכי טוב כשהם נמצאים באיזה חור ליד גבול מכסיקו באיזו עיר אלמונית שהיי-לייט שלה הוא מבצר 'אלאמו' (מבצר? תבקרו באלאמו ואחרי חצי שעה תשאלו, 'זהו זה? הבניין ייראה לכם כמו איזה מסגד נוטה לינפול בעיראק), וזה לא המקום להזכיר שלמעשה היא העיר ה-6 או ה-7 בגודלה בארה"ב! טוב לספארס כשהם מחוץ לחדשות, מחוץ לכותרות, מחוץ לסקופים, עד שתגיע השורה היחידה החשובה להם: "הספארס זכו שוב באליפות ה-NBA!".

במאמר לפני כחודש בספורטס אילוסטרייטד, כתב ה-סאן אנטוניו אקספרס ג'ף מקדונלד על יחסי השחקנים לפלח: "בקבוצה יש את 'סינדרום שטוקהולם'. השחקנים אוהבים את זה ששבה אותם; זה ששולט בהם ביד רמה". הוא מדבר על הסינדרום הידוע של אנשים בשבי התלויים לחלוטין בכל צרכיהם בשתלטן השולט בהם – אוכל, מים, עשיית צרכים, אור יום – עד שהם מפתחים מין סינדרום 'אהבה' אליו. זה קרה לשלושת הנשים בקליבלנד שהיו בשבי 10 שנים בידי צורר מטורף ששבה אותן והחזיקן כלואות במין כלוב בבייסמנט, עד שהן פיתחו רגשי תלות מחלטת בו שהופכים אפילו למין סוג של אהבה אליו וצורך להגן עליו. סינדרום חולני, אבל סינדרום ידוע. כמובן שעם טוני פרקר וטים דנקן אין את הסינדרום הזה במלואו, אבל כנראה אולי כן קיים חלק ממנו: משך כל כך הרבה שנים פופוביץ' היה המאמן הקשה, הבלתי נגיש, הרודה ומבקר, שהם פיתחו מין תלות בו. זה קרה גם עם המאמן הגדול מכולם וינס לומברדי, מאמן הפוטבול האגדי של גרין-ביי, ועם 'בר' בריאנט, מאמן הפוטבול של אוניברסיטת אלבאמה.

אז מה יקרה עכשיו, כשפופ מראה שאחרי הכל הוא בן אנוש עם נשמה, ואולי אפילו נשמה עם רכות נחבאת בה? אולי נראה זאת בגמר נגד מיאמי היט, אם מיאמי והספארס יגיעו אליה. כי אם כן, יהיה זה הגמר המותח והסוער ביותר בשנים האחרונות.

לנו מה כל זה אומר? שהמאמן הנוקשה הזה DOES HAVE A SOFT SIDE!!!

ריק דוק, אחד מהסקאוטים של הספארס, ידע על הצד הרך של פופוביץ' עוד מהימים שהיה עוזרו בדיביזיה השלישית כשפופ אימן את פומונה-פייצר קולג' ב-1980. בין השניים נירקמו יחסי ידידות, ופופ נשאר נאמן לו, ואיש סודו, עד היום הזה, ודאג למצוא מקון לריק בצוות האימון של הספארס. הוריו של ריק (הצעיר ב-12 שנה מפופ בן ה-62) הנרי וג'ודי הכירו אותו עוד מהימים שבנם היה עוזרו. הם הזמינו אותו לארוחות ערב רבות כשפופ היה עדיין רווק.  עד היום פופ לא מחמיץ הרמת טלפון להורים כל שבוע שבועיים TO SHOOT THE BREEZE ולוודא שהכל בסדר עם ההורים הזקנים.

לפופוביץ' אין צורך לנפנף בהישגיו. הוא המאמן עם הרזומה העשיר ביותר בליגה: 68% נצחונות; ארבעה אליפויות, המאמן הוותיק ביותר ב-NBA באותה קבוצה – 17 עונות. שני? הדוק מבוסון עם 7 עונות. אם יגיע לגמר נגד מיאמי, יהיה זה קרב בין שני ענקים, אבל גם קרב בין שני דורות של מאמנים: המאמן הוותיק, המכובד, בעל ההסטוריה העשירה, שאת רוב הקריירה בנה ל קשיחות מעט רודנות באימון, ומשמעת מחלטת בקבוצה, נגד מאמן שהיה חבר אישי של כמה מהשחקנים, מודרני ומתקדם ברעיונותיו, ומשתמש בטכניקות של היום שמאמני העבר קצת לועגים להן. אבל מה אם המאמן הוותיק פתאום התרכך והפך ל-'דוד טוב'?

לא הייתי מציע לאיש לחשוב על 'פופ 'שהתרכך! אסור שאיש – בעיקר אלה ממיאמי, אם ייגברו על אינדיאנה – ייקח את הנעימות והרכות החדשים של הפופ כסימן חולשה. להיפך: אני רואה במשחקים האחרונים להט ואש מהספסל כפי שלא ראיתי כבר שנים. הוא הרבה יותר מעורב; הרבה יותר צועק ומתווכח עם השופטים; מראה הרבה יותר EMOTIONS עם שחקניו. גם צורח עליהם יותר בפרהסיה, וגם מחבק אותם יותר לעיני כל. פעם זה היה נו-נו: אתה לא מראה רגשות כך שכל העולם ייראה. רגשות זה לאחר-כך, לחדר ההלבשה. היום הכל פתאום בספארס הפך להיות IN THE OPEN, לטוב או לרע. לא מחביאים רגשות יותר. אתה PISSED OFF? אוקיי, שכולם ייראו ויידעו. אתה מבסוט עד השמיים? סחטן, תראה לכולם ושימותו הקנאים!

אחד ממעריכי פופ (מעניין שבמאמר הזה אני מרגיש קצת מוזר לכנות אותו 'פלח') הגדולים ביותר הוא ג'רי ווסט. הוא אומר: "ההוכחה הטובה ביותר לגדולתו כמאמן היא האנשים שגדלו מהעץ הנקרא 'פופ' הן כעוזרים והן כשחקני עבר. רק להזכיר כמה, מייק בראון, ג'ק ווהן (מאמן המג'יק), מונטי ויליאמס, דוק ריברס, וויני דל-נגרו, ואברי ג'ונסון, וכן מנהלים ומנכ"לים כדני פרי, סם פרסטי, קווין פיצ'רד (מנכ"ל אינדיאנה), דניס לינדסי (יוטה), רוב הניגן (מג'יק), ודל דמפס (פליקנס). תמיד התפעלתי מהיחסים שלו עם שחקניו, וכיצד הוא לא חושש לבקר אף שחקן, אפילו את שחקניו הטובים ביותר. זה בגלל ההערכה העילאית והכבוד  שכולם רוכשים לו!".

ג'רי ווסט ממשיך: "ישנם שלושה אלמנטים בגדולתו וגדולת הספארס:  (א)  הם מצליחים להביא שחקנים שאחרים לא רצו כי חשבו שהם לא טובים, והספארס ידעו שהם כן טובים אבל האחרים לא גילו זאת, ואכן הם לא סתם טובים, הם טובים מאד. (ב) יש להם מאמנים היודעים כיצד לשפר את השחקנים שיש להם, לשפר את נקודות החיוב שבמשחקם, ולהקטין או להעלים את השלילה. ו-(ג), פופ הוא, בפשטות, מאמן גדול. REMARKABLE COACH. היית רוצה שיהיו עוד מאמנים כמוהו!".

ווסט אפילו רומז שאולי 'פופ' הוא המאמן הגדול מכולם, בכל הזמנים:

"הוא נמצא שם, יחד עם הטובים שבהם. הוא פיתח יותר שחקני-על מכל מאמן אחד שאני מכיר. אני לא מדבר על מאמנים שקיבלו שחקנים טובים, אלא על כאלה שפיתחו שחקנים בינוניים להיות גדולים. הוא הסטנדרד שכל מאמן אחר חייב לנסות ולהגיע קרוב כמה שאפשר אליו. אני לא יכול לחשוב על מאמן אחד ב-NBA שהיה טוב כמוהו!". וואללה. חתיכת משפט מהמנכ"ל ונשיא הקבוצה הגדול בכל הזמנים, ג'רי ווסט.

שש שנים אחרי שפופ שם קץ לעלייה המטאורית של לברון ג'יימס והקליבלנד קאבס, הוא במצב לעשות זאת שוב. כמובן שלפני כן עליו לסיים את מה שהתחיל נגד ממפיס, והמיאמי היט חייבים לשחק הרבה יותר טוב נגד אינדיאנה פייסרס. אבל כל הסיכויים הם שהשתיים תיפגשנה בגמר.  פופ יודע את הדחיפות והדוחק לעשות זאת העונה, כי הזדמנויות כאלה לא חוזרות בקלות – הוא חיכה 6 שנים לנזדמנות הבאה, ועדיין עליו להילחם עליה – וטים דנקן כבר כנראה לא יהיה לפעם הבאה. טוני פרקר קלט זאת: "קוץ' יודע כמה קשה להגיע לגמר ה-NBA. אז עכשיו כשאנחנו כה קרובים הוא ניכנס ללהט בלתי רגיל. ההתלהבות שלו מדבקת.  ההתלקחויות שלו וההתפרצויות שלו מובנות לכולנו. אבל אלה התלהטויות שמאחוריהן רק מסירות לקבוצה, והשתוקקות שננצח יחד איתו. החרון-אף שלו מובן עתה לכולנו, וכן הרוגז שלו והשילהוב שלו. זה מכניס את כולנו לאקסטזה, וכולנו שמחים לראות את קוץ' מביע סוף-סוף את רגשותיו כמו ילד"!

פופ תמיד היה מפחיד במסיבות העתונאים. אני בעצמי פחדתי לשאול אותו שאלות כי תשובותיו תמיד היו סרקסטיות, קצרות בנות משפט או שניים, וזה עוד טוב: לרוב שאלת אותו שאלה ארוכה וכל מה שהוא היה עושה היה לנעוץ בך עיני ינשוף ולענות במילה אחת 'כן!', או 'לא'!, ותמיד הרגשתי, WHO NEEDS IT? מהפלח? היום הוא עונה בנינוחות, מאריך בתשובותיו, ואפילו מתבדח. אז מה? האם הוא השתנה?

כן! על בטוח!

אבל על הספסל הוא ימשיך להיות בן זונה שכל מה שמעניין אותו הוא להוריד לך את המכנסיים, ולא משנה אם זה 'פופ' הרציני והקודר מימים עברו, או 'פופ' המחייך ומתלוצץ, עד שדייויד אלדרידג' מ-TNT כינה אותו אפילו "ליצן". אז מה זה משנה מי מוריד לך את המכנסיים, הדיקטטור או הליצן. התוצאה היא אותו דבר: אתה נשאר ערום!